סיגל

מבוא כללי

אריס סאן היה מוזיקאי, זמר ונגן גיטרה חשמלית יווני (לא יהודי), שהגיע לישראל בשנות ה־50 וחי בה עד לשנת 1970. במהלך שנות ה־60 הוא זכה להצלחה רבה בישראל, כשניגן במועדוני לילה באזור יפו. בהופעותיו ובהקלטותיו השכיל לשלב השפעות של סגנון הרוק הגלובלי מצד אחד, עם אלמנטים ומוטיבים "מקומיים" יותר מצד שני – מיוון (בראש ובראשונה), מישראל, מרומניה ואף ממצרים. הוא נחשב לדמות המרכזית בכניסתה של המוזיקה היוונית לישראל בשנות ה־60 של המאה העשרים.¹ השיר "סיגל" הוא אחד מלהיטיו הגדולים ביותר בשפה העברית, ועל אף שאינו מהווה דוגמה למוזיקה מזרחית במלוא מובן המילה, הוא מציג מאפיינים מרכזיים שיהפכו למזוהים עימה בעשורים שבאו לאחר יציאתו.

תעודת הזהות של השיר

ביצוע: אריס סאן
כותב: יובב כץ
מלחין: אריס סאן
מעבד: יהודה גבאי
סוגה: מוזיקה יוונית
שנת היצירה: 1969
כלי נגינה: מצילה, בס חשמלי, גיטרה חשמלית
פרטים נוספים:

השיר יצא כסינגל בשנת 1969, עם השיר "צלילי הליל" כ־B-side. סאן הקליט גם גרסה טורקית לשיר בשם Hayat Ne Güzeldir ("כמה יפים החיים"), שיצאה לאור גם על גבי סינגל באותה שנה בישראל ובטורקיה (כ־B-side לגרסה טורקית של להיטו "בום פם").

מילות השיר

מים לא לגמתי, עיניים לא עצמתי
אוכל לא טעמתי, חלמתי וחלמתי
מול קרני הסהר את לבבי השחתי
אין אני אני מאז את לי, סיגל
חמדתי סיגל, סיגל
תמתי סיגל, סיגל
אדונך אני, סיגל
עבד לך אני, סיגל
איך פתאום כל כך, כל כך
רק אותך, אותך, אותך
איך פתאום כל כך, כל כך
רק אותך, אותך, אותך – היי!
אמש עוד דהרתי כפרא על אופנוע
אמש התפרחחתי בחוף ובקולנוע
אמש עוד שרקתי אחרי כל בת ברובע
אין אני אני מאז את לי, סיגל
חמדתי סיגל, סיגל...
לך אם תבקשיני אקטוף את הירח
לך אבנה פה בית טובל בגן פורח
ילדים בבית עוד יעשו שמח
הבנים שלי ומלכתי סיגל
חמדתי סיגל, סיגל...

דיון במילות השיר

השיר שעל הפרק הוא שיר אהבה פשוט, שבו הדובר מחזר בגוף ראשון אחרי נמענת העונה לשם סיגל. בבית הראשון הוא מספר לה שמאז שמערכת היחסים ביניהם התחילה, הוא אינו אוכל, שותה, או ישן – כי כל מהותו מוקדשת לה בלבד; השורה הסוגרת את הבית ("אין אני אני מאז את לי, סיגל") מדגישה זאת. אינטנסיביות רגשית מעין זו מאפיינת לרוב מערכות יחסים זוגיות כשהן בתחילתן – כלומר, הדובר נמצא בשלב ההתאהבות. כבר מתחילת השיר ניתן לראות שימוש בעברית גבוהה ומליצית (למשל: "מול קרני הסהר את לבבי השחתי").

הפזמון חסכוני יותר בכמות המילים שבו בהשוואה לבתים, והוא מכיל חזרות פנימיות רבות – כולל על שמה של הנמענת האהובה. בתחילת הפזמון פונה הדובר אל אהובתו בשפה תנ"כית ("חמדתי סיגל, סיגל/תמתי סיגל, סיגל"). מקורה של המילה "תמתי" הוא ממגילת שיר השירים, המפורסמת בשפת האהבה הפואטית שבה.² השימוש בציטוטים מן המקורות בהקשר של שירים העוסקים באהבה רומנטית יהפוך בשנות ה־70 וה־80 למאפיין מרכזי במוזיקה המזרחית.

בבית השני מסביר לנו הדובר מי היה אותו "אני", שאינו כבר מאז התאהב בסיגל: הוא מספר שהיה מעסיק את עצמו בשלל פעילויות פנאי שהיו מזוהות אז עם "פרחחים": רכיבה פרועה על אופנוע, בילויים בחוף הים וצפייה בסרטי קולנוע, ובייחוד – חיזור אגרסיבי אחרי נערות ("אמש עוד שרקתי אחרי כל בת ברובע"). פעילויות מעין אלה נתפסו בתרבות הישראלית הצעירה של שנות ה־60 כעירוניות, כבורגניות, וכמנוגדות במהותן לאידיאלים החלוציים של התנועה הציונית.³ באופן מעניין, התיאורים של פעילויות הפנאי ה"פרחחיות" עדיין שומרות על השפה העברית המליצית המאפיינת את השיר כולו, מבלי להזדקק לשימוש בסלנג או בשפה לועזית. השורה שסגרה את הבית הראשון חוזרת גם בסוף הבית השני, וכך מזכיר לנו הדובר שמאז התאהבותו בנמענת הוא זנח את כל עיסוקיו הקודמים; האהבה הרומנטית מסתנכרנת במקרה זה, עם עולם הערכים הראוי והמקובל של הזרם ההגמוני בחברה הישראלית.

בבית השלישי של השיר מצהיר הדובר על מחויבותו לנמענת, ועל נכונותו לממש את אהבתם. לצד ההבטחה המטאפורית לעשות כל מה שתבקש ממנו ("לך אם תבקשיני אקטוף את הירח"), הוא מבטיח גם לבנות לה בית יפה ולהקים עמה משפחה. במובן זה, הבית השלישי משמש כמעין תמונת מראה של הבית השני: האידיליה הזוגית/משפחתית – והאשרור של הסדר החברתי הנלווה אליה – הם הסיום הרצוי עבור מי שבצעירותו "דהר כפרא" ו"התפרחח".

דיון ביקורתי/פרשני

השיר "סיגל" הוא הלהיט הגדול ביותר של סאן בשפה העברית,⁴ ובו ניתן לשמוע את תרומתו המרכזית והחשובה של היוצר למוזיקה המזרחית־ישראלית: צליל הגיטרה החשמלית "בסגנון בוזוקי", הידועה גם בפשטות כ"גיטרה מזרחית". כך כותבת עליו מירב מירון בנתחה את השיר "סיגל":

...סגנון נגינתו הייחודי של סאן, המחקה את נגינת הבוזוקי על גבי הגיטרה החשמלית. חיקוי זה אינו מתבטא רק במבוא לשיר, כי אם גם בתפקיד הליווי של הגיטרה בבתים: לצד מקצב האסטה שמספקות גיטרת הקצב והבס, אפשר לשמוע גיטרה, המכפילה את שירתו של סאן – תחילה בנגינת טרמולו, ולאחר מכן בסטקאטו. שתי צורות נגינה אלה מושפעות באופן מובהק מנגינת הבוזוקי: בעוד הטרמולו נועד להאריך את חייו של הצליל, הדועך במהרה בכלי זה, הסטקאטו כמו מחקה את מצבו הטבעי של הצליל בלא ההשהיה המלאכותית באמצעות הטרמולו. מאפיין ייחודי נוסף של נגינתו, השאוב אף הוא מן הנגינה בבוזוקי, הוא הגליסנדו המהיר כלפי מעלה, המבוצע בצליל החותם את הפראזה – הבולט במיוחד במבוא לשיר. אם כן, סאן אינו מסתמך על האפשרויות החדשות שהציגו הכלים החשמליים, אלא מתייחס לגיטרה כאל בוזוקי מוגבר. משמעות הדבר היא סאונד שונה בתכלית מזה של להקות הרוק הטיפוסיות...⁵

יותר מכל רכיב סאונד בודד אחר, הפך צליל הגיטרה החשמלית המזרחית למסמן המרכזי של המוזיקה המזרחית במאה ה־20. צליל זה, שיש להבינו למעשה כשילוב של טכניקת נגינה ספציפית; של נגינה בסולמות מזרחיים; ושל כיוונון מוקפד של סאונד הגיטרה עצמו – קיבל את ביטויו המלא אצל הגיטריסטים שהיו ממשיכי דרכו של סאן – משה בן מוש (מלהקת צלילי הכרם) ויהודה קיסר (מלהקת צלילי העוד). צליל זה היה לאחד המסמנים הקוליים המרכזיים של המזרחיות עצמה במרחב הצלילי הישראלי במאה ה־20, יחד עם צליל הדרבוקה, מפני שהוא מזוהה כל כך עם המוזיקה המזרחית. במאה ה־21, עם הפיכתה של המוזיקה המזרחית לסגנון המרכזי והמוביל במוזיקה הישראלית, אנו עדים לתהליכי שינוי במשמעויותיו של צליל זה: מצד אחד הוא נדחק אל מחוזות הנוסטלגיה, וחלה ירידה במופעיו אצל אמנים שמזוהים עם המוזיקה המזרחית;⁶ מצד שני, הוא הפך בהדרגה ממסמן קולי של "מזרחיות" למסמן קולי של "ישראליות": עדויות לכך ניתן למצוא גם בלהיטי מוזיקה כלל־ישראליים (הקשיבו, למשל, לסולו הגיטרה החשמלית בשיר "הכי ישראלי" של להקת התקווה 6), וגם בפרסומות לשמן זית.

הערות ומקורות

1. אדוין סרוסי ומוטי רגב, מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013), 253–256.
2. יש בפניה זו גם מעין אזכור לשיר מתקופת חיבת ציון בשם "אם אשכחך" (מנחם דוליצקי/היימן כהן, ~1914), הנפתח בשורה "ציון תמתי, ציון חמדתי". ראו אצל מירב מירון, מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל: מדריך למידה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013), 100–101.
3. ראו אצל סרוסי ורגב, מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל, 97–121 (פרק 4).
4. לקריאה נוספת על פועלו של אריס סאן באותה תקופה, ולדיון על ההשפעות הדדיות בינו ובין המלחין והמעבד הישראלי דובי זלצר, ראו אצל Oded Erez, “Becoming Mediterranean: Greek Popular Music and Ethno-Class Politics in Israel, 1952–1982” (PhD diss., University of California, Los Angeles, 2016),161-163.
5. מירב מירון, מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל: מדריך למידה, 101.
6. אדם יודפת, "אלף שירים ושיר: חמישה עשורים של שירי מזרחית ורוק בישראל – איפיון מוסיקלי" (עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2020), 55–58.