מבוא כללי
חיים משה הוא אחד הזמרים הפופולריים ביותר במוזיקה המזרחית של המאה העשרים. הוא זכה להצלחה מסחרית משמעותית כבר בשנות ה־80, עוד לפני כניסתה של המוזיקה המזרחית למיינסטרים הישראלי. "הקולות של פיראוס" הוא שיר שמקורו יווני, והוא יצא לאור בשנת 1990 – לאחר רצף של אלבומים שהצליחו לפרוץ מן המזרחית אל המיינסטרים הישראלי.1 השיר זכה להצלחה מסחרית משמעותית ובכך סימן את תחילת חזרתו של משה אל סגנון המזרחית בתחילת שנות ה־90.
תעודת הזהות של השיר
ביצוע: חיים משה
כותב: יוונית (מקור) – קונסטנדינוס רובלאס, דימיטריס סטמבוליס. עברית – אילן גולדהירש
מלחין: דימיטריס סטמבוליס
מעבד: יגאל חרד
סוגה: מוזיקה יוונית
שנת היצירה: 1989
כלי נגינה: תופים, בס חשמלי, בוזוקי, גיטרה חשמלית, אקורדיון, קלידים אלקטרוניים, גוירו, תופי קונגה, בלוק עץ.
פרטים נוספים:
"הקולות של פיראוס" מבוסס על השיר היווני "דֵן אָקְסִיצִי טוֹן קוֹפּוֹ" (Δεν αξίζει τον κόπο) בביצועה של הזמרת היוונייה קטרינה סטניסי. במקור הוא יצא באלבומו של משה "הביתה" (1989) תחת השם "חלום ים־תיכוני", אך לאחר הצלחתו של השיר יצא האלבום בהוצאה מחודשת תחת השם "הקולות של פיראוס" (1990).
מילות השיר
על גבי כסא נוח, מעולף מהחום
מתחשק לי לברוח, על כנפי החלום
אל מפרץ לא ידוע, אי בודד בתוכו
כפר קטן ורגוע, מול הים התיכון
הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה
עם בקבוק של מתאוס את נראית כה יפה
תנו לשמש לזרוח על בתים בלבן
תנו ללב רק לשמוח כמו שאז ביוון
וענן בשמים, משייט בדממה
הכחול של המים, מחלחל בנשמה
ונישא עם הרוח, ריח מלח ודבש
מן הים הפתוח, כבר עולה שיר חדש
הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה
עם בקבוק של מתאוס את נראית כה יפה
תנו לשמש לזרוח על בתים בלבן
תנו ללב רק לשמוח כמו שאז ביוון
דיון במילות השיר
מילות השיר מתארות אוטופיית פנאי ים־תיכונית הנמתחת בין פיראוס, עיר הנמל היוונית הממוקמת בפאתי אתונה, ובין חיפה – עיר הנמל הישראלית, ובתווך – תיאורי נוף כלליים של איי יוון. הדובר מתאר בגוף ראשון ובסגנון "זרם תודעה" בליל של חוויות, זיכרונות, וחלומות בהקיץ, הנטועים במרחב הגיאוגרפי הים־תיכוני ובחוויית הנופש.
בבית הראשון פותח הדובר ומספר על עצמו בגוף ראשון: הוא יושב על כיסא נוח, חם לו, והוא מביע רצון לברוח מן המציאות העכשווית שלו. ידוע לנו שהוא יושב על כיסא נוח, ומכיוון שכך ניתן להניח שההווה שלו אינו נורא כל כך, להוציא את החום המעלף. כך או כך, נראה שהדובר חולם בהקיץ על נוף ים־תיכוני פסטורלי: "...מפרץ לא ידוע, אי בודד בתוכו/כפר קטן ורגוע..." מדובר כאן בתיאור כללי של אי יווני גנרי כלשהו.
מיד בשורה הראשונה של הפזמון עובר הדובר מן הכללי והגנרי אל הספציפי והמוחשי: "הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה". מתיאורי נוף כלליים וחסרי שם עברנו באחת אל שני מקומות ספציפיים מאוד, המגדירים את שני קטביו של הציר הים־תיכוני שבו עוסק השיר – פיראוס שביוון אל מול חיפה שבישראל. נשים לב כי פיראוס, בהיותה עיר הנמל המרכזית של יוון, שונה מאוד בהווייתה האורבנית מאותו "כפר קטן ורגוע" שתואר זה עתה בסוף הבית הראשון. בשורה השנייה של הפזמון מוזכר "בקבוק של מתאוס", יין פופולרי שהיה מיוצר בפורטוגל – מדינה שאמנם שוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי ולא לחופי הים התיכון, אך כן משויכת פעמים רבות לארצות הים התיכון בשל מאפיינים אקלימיים, גיאוגרפיים ותרבותיים דומים. בשורה זו אנו גם עדים לבת לווייתו של הדובר, שאליה הוא פונה ישירות בגוף שני ("את נראית כה יפה"). זהו הרגע היחיד בשיר שבו היא מוזכרת.
המשך הפזמון מצייר תמונה חיובית ונוסטלגית של יוון: שמש שזורחת, "בתים בלבן" ושמחה בלב. בפתיחת הפזמון ובסופו מופיעות מילים המעידות על היזכרות ועל הזמן החולף ("מזכירים", "כמו שאז"). המסגור הזה, כשהוא נוסף על ההתייחסות לחלום בהקיץ מן הבית הראשון, תורם לתחושה של מעין ריחוף מעל ההווה הקונקרטי והמוחשי.
הבית השני נטוע כולו בזמן הווה וכביכול מחזיר אותנו ל"כאן ועכשיו", עם שורה של רשמים תחושתיים ומדיטטיביים המוכרים לכל מי שבילה יום נעים בחוף הים: ענן בודד בשמיים, ים כחול, ורוח מנשבת הנושאת ריח מלוח. בשלב זה כבר נוצרת עמימות חלומית באשר להווה ולמיקומו של הדובר: האם הוא בחופשה חלומית על אי יווני נידח כלשהו? או שמא הוא יושב על כיסא נוח בחוף הים ההומה של חיפה ורק חולם בהקיץ על האיים הקיקלאדיים ועל נמל פיראוס הציורי?
דיון ביקורתי/פרשני
כלי הנגינה המרכזי והבולט ביותר במיקס של השיר הוא כמובן הבוזוקי, באופן הולם למקור השיר ולתוכנו המילולי. יחד עם זאת, מעניין להיווכח שתחושות השלווה והפנאי מקבלות את ביטוין המוזיקלי דווקא באמצעות כלי הקשה אפרו־לטיניים – הגוּיִירוֹ, בלוק העץ ותופי הקונגה. הקשר האסוציאטיבי בין התחושות הללו ובין כלי ההקשה האפרו־לטיניים הוא דימוי מוזיקלי גלובלי שאינו נובע באופן ישיר מן המוזיקה המזרחית, הים־תיכונית, או היוונית. גם הטמפו המתון ומקצב המלפוף האיטי תורמים לתחושת הערסול המרגיעה שמשרה השיר.
מעבר לכך, יש לתת את הדעת על כך שהשיר אינו רק יווני במקורו, ובצלילי הבוזוקי שבו, אלא גם בתוכן המילולי שלו – שכפי שראינו, מציג כולו רגעים סטריאוטיפיים שכאילו נלקחו מאלבום תמונות של חופשה ביוון; או ממתקן הגלויות בדוכן מזכרות לתיירים בטיילת מסחרית שוקקת. יתכן שהעיסוק בעולם תוכן שקשור לפנאי ולנופש ביוון, פונה אל הסנטימנטים של מעמד הביניים המזרחי בתחילת שנות ה־90 של המאה העשרים. החל מאמצע שנות ה־80, לאור תהליכי שינוי בחברה הישראלית, נוצר "מעמד בינוני מזרחי רב עוצמה מבחינה כלכלית ופוליטית המגדיר את עצמו באמצעות מגורים בשכונות יוקרה, צריכת ראווה, נסיעות תכופות לחו"ל...".2 בשיר "הקולות של פיראוס" הים־תיכוניות אינה מתפקדת כבר כברירת מחדל של הזהות המזרחית, כפי שהיה בעבר כאשר מסורות מוזיקליות מן העולם הערבי היו מוקצות בציבור הישראלי;3 במקום זאת, הים־תיכוניות מתבססת כמרחב של בחירה ושל חופש, תוך כדי הדגשת הזיקות החיוביות בין המקומי ("חיפה") והאקזוטי ("פיראוס").
הערות ומקורות
- אדוין סרוסי ומוטי רגב, מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013), 271–274. לסקירה על זיקתו של חיים משה למוזיקה היוונית ראו אצל Oded Erez, “Becoming Mediterranean: Greek Popular Music and Ethno-Class Politics in Israel, 1952–1982” (PhD diss., University of California, Los Angeles, 2016), 254-257.
- אורי כהן ונסים ליאון, "לשאלת המעמד הבינוני-המזרחי בישראל", אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות 32 (2008), 98.
- ראו אצל סרוסי ורגב, מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל, 254; וגם אצל Oded Erez, "Becoming Mediterranean".
